יומן מסע ליפן אוקטובר 2017
פרק 1
מטוס האירבוס איי330 של חברת אירופלוט הרוסית היה עמוס בחרדים שסיימו לקיים את מצוות העלייה לרגל בארץ הקודש וכעת הם עושים את דרכם חזרה עמוסים בילדים ובמזוודות חזרה לנו יורק.
תאי האיחסון במטוס היו מלאים בתועפות של אריזות של כובעים ופאות. מסתבר שהחיסכון בכסף למשפחה עם שמונה ילדים הוא אסטרונומי כאשר משווים לאל על ובנוסף מאפשרים להם לקחת שתי מזוודות לנוסע.
הטיסה למוסקווה יצאה באיחור עקב עיצומי עובדי רשות שדות התעופה. עקב ניסיון קודם הצקתי למנהלת הטיסה שנראתה כמו טוויגי והסברתי לה שאנו נאחר את הטיסה לטוקיו. אני לא יודע אם ההצקות שלי עזרו אבל בסופו של דבר הרוסים תפקדו יפה ( חכו לסוף ) ובפרק זמן של 30 דקות בין נחיתה להמראה העבירו אותנו את כל התהליך הרגיל של ביטחון דרכונים ועוד. הטיסה לטוקיו היתה מצוינת והצלחנו אפילו לישון.
כשנחתנו בנריטה, שדה התעופה הבינלאומי של טוקיו, גילינו שלמרות המאמצים הרבים המזוודות שלנו נשארו ברשות הק.ג.ב.
לאחר שהשארנו את הפרטים שלנו ושל המלון בדלפק של אירופלוט לקחנו את רכבת הסקייליינר המהירה לתחנת ניפורי ומשם עם קו ״ימנוטה״ (הקו המעגלי של טוקיו ) לתחנת שינגוקו המפלצתית.
המלון שלנו קיבל אותנו בברכה והביע צער על שהגענו ללא הכבודה. העברתי לפקידת הקבלה את הניירת הרלוונטית של המזוודות להמשך טיפול מול אירופלוט.
התארגנו בחדר ויצאנו לקנות מספר דברים בסיסיים בסביבה המוכרת לנו מפעם קודמת.
פרק 2 ( 20.10 ) ברכבת מטוקיו לנקאסוגווה
היפנים לא מדברים בטלפון. נקודה! זה לא שאין להם טלפונים. יש לכולם. משתמשים לכתיבת הודעות ומיילים. להתמצא ברשת המסובכת של הרכבת התחתית ושל שאר רשתות הרכבת. להוריד מוסיקה לראות סרטים ועוד ועוד.
בשנת 2002 ערכתי מחקר בנושא טלפונים סלולארים וזאת במסגרת עבודה בתואר שני במינהל עסקים. נושא העבודה היה ״מעבר למחשב האישי״.
באותה תקופה היו בעולם כ-600 מליון מינויים סלולארים. לשם השוואה כיום יש כ- 7 מיליארד.
במסגרת המחקר למדתי כי חברת הסלולאר היפני ״דוקומו״ ( שם עם משמעות באנגלית וביפנית = תעשה תקשורת מכל מקום״ ) מספקת שרותי תוכן מלאים לכל המנויים שלה. אני מדבר על עידן פרה אייפון. יכול להיות שסטיב ג׳ובס כבר התחיל לרקוח במוחו איך יראה האייפון אבל היפנים כבר אז השתמשו בטלפונים ( נוקיה סוני אריקסון ודומיהם ) למטרות תוכן ומידע בעוד שאנו שוחחנו בטלפון ולפעמים נעצנו מסמרים בקירות בעזרת מכשירי הנוקיה השחורים והחזקים.
למה אני מספר לכם את כל זה? לפני כחודש קראתי מאמר שכותרתו היתה ״פרידה מהשיחה הסלולארית״. המאמר הציג תיאוריה בה אנו ( בני אנוש רגילים. לא יפנים. ) מפסיקים אט אט לשוחח בסלולאר ויותר משתמשים בה לצורת תקשורת אחרת. מדובר במיוחד בצעירים.
היפנים כבר שם. הם מספר צעדים לפנינו.
כל פעם שאני מתיישב על אסלה ביפן כדי לעשות את צרכיי אני שואל את עצמי למה אף אחד עוד לא מייבא לעולם שלנו את מושבי ה-f15 האלו. פשוט תענוג לחר….. ( סליחה על ההתבטאות ). מושב האסלה שלנו נראה כמו שרותי בול פגיעה לעומת מושבי האסלה ה״היי טקיים״ שביפן.
בפרק הראשון כתבתי לכם כי ביקרנו בשוק הדגים צוקיג׳י שנחשב לגדול בעולם. אז נכון, לא באנו בחמש בבוקר לצפות במכירה הפומבית של דגי הטונה ואין לנו קשרים כמו לגידי ואהרוני, אבל גם בשעה 10 בבוקר, כשרוב הפעילות כבר הסתיימה, היתה מספיק תכונה בחלק מהדוכנים וסביבם, מה שנתן לנו להתרשם בזעיר אנפין מהשוק העצום הזה.
הצלחנו אפילו לראות איך חותכים טונה מפלצתית לאורכה. ראינו איך מפלטים דגים בקבלנות, איך פוצחים צדפות וקונכיות, וכמובן שנתקלנו באין סוף יצורים שלא ראינו מעולם. סיירנו בשווקים שסובבים את השוק בהם מגישים את הסשימי והנגירי הכי טרי שאפשר לקבל.
אתמול בערב אכלנו במסעדה אורגנית שנקראת באנגלית "my farm” . הרגשתי כאילו אני נמצא במסעדה קליפורנית או נויורקית פלצנית אבל בלי גינונים. רוב המנות במסעדה היו צמחוניות וטבעוניות ורוב הלקוחות היו בנות המין היפה. חוץ ממני היו עוד שני גברים במסעדה.
האוכל היה מצויין אבל בעיקר היה מעניין להתבונן סביב על הבנות הלבושות בקפידה באופן שרק בנות יפניות מתלבשות. משהו שונה ממה שאנו רואים בעולם. אופנתי אבל שונה. חולקות מנות, אוכלות בעדינות עם פה סגור, ביסים קטנים, מצחקקות בקול ומסמסות בסמרטפון.
איפה הבנים אני שואל את עצמי. האם באמת הסתיימה תקופת הזוגיות ביפן. ואם הם מקדימים אותנו אז מה צפוי לנו.
מצפון לתחנת שינגו׳קו ( הגדולה בעולם ) צמוד לצומת ״בלייד ראנר״ ( שם שהמצאתי בעקבות הסצנה המפורסמת מהסרט המיתולוגי) יש איזור אפל מלא במאורות קטנות בהם יושבים רק גברים מחונטים בחליפות, שותים מעשנים ואוכלים שיפודים. עצם המעבר בסימטאות הצפופות הללו גורם לבגדים לספוג עשן סיגריות עשן מנגל ואדי אלכוהול.
כשביקרנו בקאמאקורה נתקלנו במאות תלמידי בית ספר מסיירים באתרים ההסטוריים במסגרת הלימודים שלהם.
זאת היתה פעם ראשונה שראיתי כל כך הרבה ילדים ביפן. השאלה אם ראיתי רק דוגמא? הסטטיסטיקה אומרת שהילודה הולכת ויורדת תוחלת החיים הולכת ועולה והעם היפני אולי יכחד תוך דור או שניים. ואולי לא. אולי הם יחזרו לאחור לזוגיות לסקס ולמשך השושלת ……….
אנו בדרכנו לנקאטסוגווה שנמצאת בעמק קיסו בו עבר פעם אחד מנתיבי הדואר של תקופת אדו. אנו נשהה באיזור 3 לילות ונצעד בחלק מהנתיב בין עיירות קטנות שנשתמרו כפי שהיו בעידן העתיק.
יומן מסע יפן אוקטובר 3017 פרק 3
האמת שהתכוונתי לכתוב לכם רק מחר בעת שנהיה בדרכנו ברכבת לאוסקה. אבל מכיוון שטייפון מספר 21 תוקף את שרשרת האיים היפנים ומשבש את החיים, את מערכת הבחירות הכלליות ואת התוכניות שלנו אז החלטתי להקדים ולכתוב.
אנו נמצאים בעמק קיסו במלון ספא שממוקם לא רחוק מהעיירה ״מגומה״ שהיא אחת מהעיירות שנשתמרו מתקופת אדו על דרך הנקסנדו שהיא אחת מצירי התנועה העתיקים בין קיוטו לטוקיו שכונתה בזמנו אדו.
לאורך הדרך היו עיירות לינה ששימשו להצטיידות ללינה ומעבר דואר.( Post towns Shukuba machi)
שתי עיירות שמאד ישתמרו הן ״מגומה״ ו-״צומגו״ שנמצאות על יד העיירה Nakatsugawa אליה הגענו עם רכבת מטוקיו.
אתמול גמענו את 8 הקילומטרים בין מגומה לצומגו בגשם יחד עם מטיילים נוספים. רוב הדרך עוברת ביער עבות כשמלווים אותנו מפלי מים ופלגים. המסלול עובר בדיוק בדרך המקורית שנמתחה בין קיוטו לטוקיו.
הדרך לא היתה קלה בעיקר בגלל הגשם שלא פסק. שליש ראשון טיפסנו במעלה ההר ממגומה ושני שליש הנותרים היו מישור וירידה. לכל אורך הדרך יש מקומות למנוחה ושרותים כמובן. כמו כן יש עמדות עם פעמונים להבריח את הדובים.
מאד נהננו מההליכה מהדרך ומשתי העיירות המשומרות להפליא. צומגו יותר אותנטית ממגומה. לאחר שסיירנו בצומגו חזרנו באוטובוס למגומה אכלנו צהריים ומשם באוטובוס למלון.
מזל שביצענו את ההליכה אתמול ( שבת ) מכיוון שהיום (ראשון) הגשם הרבה יותר רציני מכיוון שהשפעת הטייפון ״לאן״ (מספר 21 השנה ) יותר חזקה. הטייפון אמור להכות בטוקיו מחר לפנות בוקר. טיסות רבות בוטלו ויש נזקים רבים.
המלון בו אנו גרים יושב על מעיינות חמים ( אונסן ) שפזורים בכל יפן שמתחת לקרקע שלה יש פעילות וולקנית מתמדת. שימוש במרחצאות חמים פופולארי מאד ביפן מימים ימימה. זה המקום שבו היו רוחצים את הגוף ומטהרים אותו. חווינו את חווית המרחצאות בטיול הקודם וכמדומני שפרטתי לכם בפרוטרוט. למרות זאת אני חייב לעשות זאת ביתר עצמה. המרחצאות מחולקות לשני יחידות אחת לנשים ואחת לגברים ( בעבר היו מתרחצים יחד - מכאן נולד המשפט פורנוגרפיה זה עניין של גיאוגרפיה ) .
במלון הספציפי שאנו מתגוררים מחליפים כל יום את את סוג המין של היחידה. בפנים יש איזור שבו מאפסנים חפצים , יש כיורים, משקל , אביזרי גילוח ציחצוח ועוד. אל איזור המעיינות החמים נכנסים עם מגבת קטנה שמשמשת לכיסוי המבושים ולקירצוף הגוף. באיזור הרחצה יש עמדות רחצה בהן יושבים על שרפרף מול ראי ועושים אוברול לגוף לפני שטובלים במי המעיין.
כשאני אומר אוברול אני מתכוון תרתי משמע. היפני מתרחץ כאילו זו הרחצה הראשונה שלו או האחרונה. קירצוף יסודי עם המגבת הקטנה וסבון ומים חמים. כל פיסת עור וכל נקב בגוף. יכול להיות שבגלל זה הם רזים. לאחר רחצה יסודית נכנסים למים החמים ומתפנקים מהבועות החזקות ומשמנוניות המים. אף אחד לא נכנס לפני שגופו עבר אוברול. לאחר הטבילה יוצאים חזרה לעמדת הרחצה ומבצעים אוברול שני קצר. ולאחריו נכנסים לטבילה שנייה. יש גם בריכה שנייה חיצונית למיטיבי לכת. יש גם בריכת מים קרים לאמיצים.
בעמדת הרחצה גם מתגלחים ומצחצחים שיניים.
בגמר הטבילה השנייה לא רוחצים את הגוף וזאת על מנת שהשמנים והמינרלים ישארו על הגוף.
אנו גרים במלון שיש לו מרחצאות שלו והוא צמוד לספא ענק עם מרחצאות ובריכות וטיפולים וכל מה שקשור.
פעם קודמת סיפרתי לכם איך במלון שבו גרנו בטאקימה הקפידו שכל ערב נקבל אוכל שונה במסגרת החצי פנסיון שבו שהינו.
כאן אנו נמצאים במסגרת של חדר וארוחת בוקר בלבד. אין ארוחת בוקר מערבית. רק יפנית.
ארוחת הבוקר מוגשת באולמות קטנים כשבכל אולם יש כשישה על שמונה שולחנות. האולמות מופרדים על ידי מחיצות דקיקות. האורחים מפוזרים על פני האולמות השונים ועל פני שלושה מועדי זמן 0700 0730 0800. זהו זה. צבא. חיילים. מסדר בוקר.
יושבים על שולחנות נמוכים.
ועל השולחן מסודרים בקפידה רבה ובאסטטיות מדהימה כל הפריטים והמאכלים. הבוקר קיבלנו פריטים שונים מאתמול בבוקר. באופן קבוע יש אורז תה ומרק מיסו. הדג שונה והטופו מוגש שונה. היום גם היתה ביצה ברוטב מוזר. חוויה שונה ביותר. הסתכלתי בשולחנות האחרים. הם קיבלו את מה שאנו קיבלנו אתמול.
היום אנו ננוח במלון ונרגיע את השרירים שהתאמצו אמש. נטבול במרחצאות נקרצף את הגוף ונתפנק מעיסוי.
מחר אנו מדרימים לאוסקה בה נשהה 6 לילות ונבצע טיולי כוכב למקומות שונים.
החל מיום שלישי הבא עלינו לטובה צפוי מזג אויר מעולה.
פרק 4
בוקר 24.10 בדרך להירושימה.
רכבת השינקסן המהירה עזבה את הרציף בתחנת ״שין אוסקה״ בדיוק בזמן הנקוב ללא סטיות.
כנראה שהחיים חזרו למסלולם.
הטייפון ״לאן״ פגע בשרשרת האיים היפניים גרם לנזקים ושיבש את מהלך החיים כולל תחבורת רכבות ומטוסים.
ביום ראשון לא יצאנו מפתח המלון שלנו בעמק קיסו. הגשם לא פסק לשנייה והוא גם היה יותר עוצמתי מאשר בשבת. מזלנו שביצענו את המסע מ״מגומה״ ל״טצומגו״ בשבת.
יום ראשון נוצל למנוחה מוחלטת. אפילו לא לבשנו את בגדינו. הסתובבנו כל היום עם החלוקים היפנים. ניצלנו את כל נפלאות הספא היפני. מרחצאות, ברכות מים חמים (עם זרמים עוצמתיים שפוגעים בכל עבר בגוף ומשאירים סימנים אדומים), בריכת שחייה וסאונה. לקינוח התפנקתי בעיסוי יפני.
את כל הארוחות (יפניות בלבד )אכלנו במלון. פעם אחת יצאתי מפתח המלון כדי לצלם והרוח החזקה הרסה את המטרייה שקניתי אך יום לפני.
אין ספק שעמק קיסו הוא מקום קסום שלא נמצא במסלול הרגיל של התיירים. המלון היה מפנק, השרות מעולה למרות אי ידיעת האנגלית. והאוכל, בעיקר ארוחות הבוקר המוזרות, היה חוויה אסטתית וגסטרונומית.
אתמול בבוקר נכנס זוג תיירים מספרד לארוחת הבוקר בדיוק כשאנו סיימנו. לאחר מספר מועט של דקות אני פוגש אותם ליד מכונת קפה בלובי. לא התאפקתי ושאלתי את הגבר אם הם כבר סיימו לאכול. עם חיוך מאוזן לאוזן הסביר לי הספרדי הנאה כי היפנים לא מבינים באוכל ושהם לא נגעו בכלום.
להזכירכם שוב - ארוחת בוקר מוגשת על שולחן נמוך והיא מכילה הרבה פריטים - קערת אורז דביק, מרק מיסו, תה, חמוצים, מנה חמה מתחלפת ( מוגשת על מבער ) דג ( מתחלף כל יום ) ופרי. במרכז החדר יש שולחן מרכזי עליו יש סלט חסה וסלט אצות.
השתדלנו לטעום מהכל. לא הכל היה לטעמנו אבל התנסנו. דבורי יותר ממני.
צהריים וערב יותר קלים מפני שמדובר במנות שאנו כבר מכירים - מרק ראמן, סובה , אודון ....ועוד.
אתמול בבוקר עזבנו את המלון ונסענו לתחנת הרכבת של נאגאצוגאווה כדי לנסוע לאוסקה.
להפתעתנו גילינו שאפילו היפנים שהם יסודיים, מדוייקים, אובססיביים ויעילים לא מצליחים להתמודד עם איתני הטבע שחזקים מהם. בתחנת הרכבת הקטנה של נאגאצוגאווה התבשרנו על ידי מנהל תחנה לבוש מדי גנרל עם כפפות לבנות כי הרכבת שאנו מתוכננים להיות עליה לא תגיע ואנו אמורים לנסוע ברכבת מקומית מאספת עד נאגויה. ואכן הרכבת היתה איטית ודחוסה כמו קופסת סרדינים. כמובן שאיחרנו לרכבת מנאגויה לאוסקה. בסופו של דבר הגענו באיחור של שעה לאוסקה. לא נורא בהתחשב בנזקים האדירים ש״לאן׳ הסב.
אנו מתגוררים במלון שנמצא צמוד לתחנת הרכבת ״שין אוסקה״ שהיא אחת משתי התחנות הגדולות של העיר אוסקה. הכוונה היא לצאת לטיולי כוכב מכאן.
אנו נשהה כאן 6 לילות ונדווח לכם על מעללינו וחוויותינו.
אתמול לאחר שהגענו והתארגנו בחדר יצאנו לסיור ברובע ״נמבה״ המפורסם של אוסקה.
מדובר ברובע בילויים, קניות, חיי לילה סוערים והרבה רחובות ללא תנועת רכבים שחלקם גם מקורים. סרקנו את האיזור התבוננו באנשים השונים ובחנו ( בעיקר אני סכינים למטבח (
כשקיבלנו התראה על רעב נכנסנו למאורת טפאנייקי. מדובר באותן מאורות זהירות וצפופות אפופות עשן מנגל וסיגריות שמשמשות בעיקר גברים אחרי העבודה. כאן שותים בעיקר אלכוהול (בליווי שיפודים ) ומעשנים ( להזכירכם ביפן בהרבה איזורים אסור לעשן ברחוב(
מכיוון שהשעה היתה מוקדמת לא היו לקוחות וגם לא עשן. כל הצוות הצעיר מאד והחסר ידע באנגלית שרת אותנו לעילא ולעילא. אכלנו מספר שיפודים מיוחדים ( אחד השיפודים היה מחלק שמעולם לא שמעתי עליו - עורק דם בין הלב לכבד = מאד טעים) שירדו אל קרבנו בעזרת בירה קרה מאד מאד.
ליד הבירה מגישים אדממה קר ( מסתבר שביפן מגישים אדממה רק במצב קר ) וצנון מגורד.
חזרנו במטרו צפוף לעייפה למלון.
כשחזרנו לחדרנו במלון גילינו שהחדר שלנו פונה לכיוון ממנו שומעים את הרכבות שנעות בקצב אדיר ובתדירות גדולה. טלפון אסרטיבי לקבלה פתר את הבעייה. ״בל גירל״ נאה הגיעה והעבירה אותנו לחדר שקט.
פרק 5
הסרט ( וגם הספר ) ״הירושימה אהובתי״ ( שבשפת המקור, צרפתית, יכול להשמע ״הירושימה אהובי״. בתרגום לעברית עיר היא נקבה ) עוסק בזיכרון ושכחה והחיבור הבלתי נמנע בינהם. בסרטו של אלן רנה מ-1959 מתאהבת שחקנית קולנוע צרפתיה בשחקן קולנוע יפני שמזכיר לה את החייל הגרמני איתו ניהלה מערכת יחסים בכפר הולדתה שהיה תחת כיבוש גרמני. הרומן מתרחש בהירושימה כ-12 שנה לאחר סיום מלחמת העולם השנייה והיא מנסה להיזכר בחייל הגרמני איתו שכבה ומאידך לשכוח את ההשפלה וגזיזת השיער שנגרמו לה כתוצאה ממערכת יחסים האסורה הזו בסיום המלחמה.
הסרט נמנע מלהיכנס לפרטים ומשאיר לנו הצופים פתח ענק לדימיון הסלקטיבי של כל אחד מאיתנו.
גם פארק השלום בהירושימה משאיר לנו המבקרים את האפשרות לדמיין במוחינו את התופת שעברה על תושבי העיר. הפארק מעוצב באופן מאד מינימליסטי כמיטב המסורת היפנית. מצד אחד מדובר בפארק גדול ונעים ( כפי שיש כמעט בכל עיר גדולה בעולם ) שנחצה על ידי נהר, ומאידך גיסא הוא משובץ באנדרטאות שמציינות את הזוועה שעברה הירושימה, שהיא למעשה אחת משתי ערים היחידות בעולם שספגו מהלומה כזו.
סטטיסטית טוקיו ספגה יותר מהפגזות קונבנציונליות אבל הירושימה וגם נאגסקי חוו מהלומה גרעינית קשה שהשאירה את חותמה להרבה זמן.
טיילנו בפארק יחד עם עוד מטיילים רבים בנוסף למאות תלמידים יפנים שמגיעים לכאן במסגרת בית סיפרם.
אם לא תיארתי לכם עד עכשו איך נראים תלמידים יפנים זה הזמן.
הם לבושים ומתנהגים כמו חיילים בצבא הפרוסי. התלבושת האחידה המחויטת משתלבת בהתאמה מלאה לאופן שבו הם קשובים למורה ולדרך בה הם צועדים אחריו.
תהיתי בליבי אם מספר הילדים שסייר בפארק מציין בצורה כל שהיא את האחוז הגבוה של הילדים ביפן או שיש כאן טעות אופטית. ( כנראה טעות אופטית )
ליד האנדרטה לזכר הילדים שניספו חווינו שירת מקהלה מרגשת של כיתת בית ספר.
פרק 6
היפנים הולכים (אם הם הולכים ) הביתה רק כדי לישון.
איך הגעתי למסקנה הזו?
א. קראתי על כך בספרות וברשת.
ב. אנו מתאכסנים מאז יום ראשון במלון שצמוד לתחנת רכבת ״שין אוסקה״ שהיא אחת משתי התחנות רכבת הגדולות של העיר. במהלך השבוע אנו עוברים בתחנה לפחות פעמיים ביום בדרכנו ליעדים מחוץ לאוסקה ובחזרה ובנוסף סועדים בה את ארוחת הערב.
יש לנו גם הכרות רבה עם תחנת שינג׳וקו בטוקיו שהיא הגדולה בעולם ועליה סיפרתי לכם הרבה גם ביומן הקודם וגם עכשו.
התמונה שרצה לי בראש היא שיפני ממוצע יוצא מביתו מוקדם מאד בבוקר ( בין 5-6 ) וחוזר ( אם הוא חוזר ) קרוב לחצות.
בין לבין הוא נוסע ברכבות, אוכל שלש ארוחות וממלא את חובת עבודתו.
תחנות הרכבת מפוצצות. כל המסעדות ובתי הקפה והמזנונים מפוצצים כל הזמן. כל אחד עם איפון איפד ולפטופ. הבית קטן ויש בו רק מיטה ולפעמים גם אליה לא מגיעים וישנים במלון קפסולה או במלון רגיל תלוי בדרגה ובוותק.
יכול להיות שאני מגזים ומקצין בתיאור אבל אני לא רחוק מהאמת.
דבורי ( הנוסעת היחידה בקבוצה שאני מוביל ) מאד אוהבת לראות היכן אנשים גרים. בבורמה לקחתי אותה לסיור בשתי דירות אחת באגם אינלה ואחת במנדליי.
גם כאן ביפן חשקה נפשה לראות היכן היפנים מתגוררים.
אתמול בקשתה התממשה. לאחר שסיימנו לסייר במקדש הכי מדהים ומרגש שראיתי עד היום (תיאורים בהמשך ) יצאנו ממנו מיציאה צדדית אל תוך שכונת מגורים שקטה וצנועה.
הבתים ביפן נראים כמו בעיר המיניאטורית ( מדורודאם ) בהולנד.
לאחר שרכשתי פחית קולה בנפח חצי ליטר תמורת 3 שקל ( לא טעות ) מאחת ממליון מכונות משקה שפזורות ברחבי יפן הבחנתי בגברת שיוצאת מפתח ביתה שצמוד למכונה. כדרכי בקודש אני קד קידה לכל יפני ובמיוחד ליפניות. הגברת החזירה לי קידה ולא הפנתה עורף. היתה לי תחושה שהיא צמאה לשיחה.
ואכן בעזרת מספר קטן של מילים מנומסות באנגלית שכנעתי אותה להראות לנו את ביתה הפעוט.
ולאחר שרואים דירה כזו מבינים למה הם משתהים בתחנת הרכבת. ולמה הם הולכים ( אם בכלל ) למלונות אהבה לתנות אהבים ולמה אין ילדים ולמה.......
חלצנו נעליים במבואת כניסה שמשמשת גם חנייה לשני זוגות אופניים. השארתי גם את פחית הקולה בשווי 3 שקלים ליד הנעליים שחלצנו.
נכנסנו לדירונת הפיצפונת ותחושת קלסטרופוביה קלה עטפה אותי. סלון קטנטן. מטבחון מיניאטורי וחדר שינה ערום לחלוטין. רק מחצלת על הריצפה. המזרן יונח על המחצלת לפני השינה. בתחושה שלי הדירה היתה פחות מחמישים מטר.
התיירת שלי שאלה את בעלת הבית מספר שאלות לגבי הבית וכשבאה על סיפוקה נפרדנו בקידות ופנינו לתחנת הרכבת.
כפי שכבר הבנתם לפני ההסיור בדירה סיירנו במקדש שינטו שנקרא פושימי אינארי. אינארי הוא אל האורז והסאקה בדת השינטו שהיא אחת משתי הדתות העיקריות ביפן. ( השנייה בודהיזם ). רוב היפנים הם גם וגם.
יש ביפן מאות ואולי אלפי מיקדשים. רובם צנועים וקטנים. על חלקם סיפרנו לכם בביקורנו הקודם כשהתעמקנו בעיר קיוטו.
כנראה שלא התעמקנו מספיק או שהזמן אזל ואת המקדש הזה שנמצא בין קיוטו לנארה פיקששנו.
מכיוון שאנו משנים כל הזמן תוכניות, בהתאם למזג האויר שמושפע מטייפונים בלתי פוסקים ( מספר 22 בדרך ), וגם בהתאם לגילנו ולכוחנו החלטנו לבקר אתמול במיקדש זה.
ראשית היה יום מקסים. שמיים כחולים לחלוטין וטמפרטורה של 19 מעלות. מיקדש מרגש מאד.
בעיקר בגלל מאות ( אולי אלפי ) שערים כתומים Torii שנתרמים מידי שנה על ידי אנשי עסקים.
פרק 7
רכבת היקארי 516 ( שינקנסן ) ניתקה מהרציף בתחנת ״שין אוסקה״ בדיוק בשעה 10:16:00 בדרכה לטוקיו.
אנו בדרכנו ל״האקונה״ שמפורסמת בזכות המרחצאות הרבים שיש בה, המוזיאון הפתוח, והכי חשוב המראה
שמסמל את יפן יותר מכל - הר פוג׳י. אנו ניפרד מהרכבת בתחנת אודאווה שהיא התחנה המרכזית של איזור האקונה.
באיזור האקונה נתגורר במלון פוג׳ייה המיתולוגי שהוא למעשה המלון המערבי הראשון ביפן שנוסד בשנת 1891. במלון זה התגוררו לאורך השנים הרבה אישים ואייקונות כולל הקיסר פרנץ פרדיננד מאוסטריה בשנת 1893 והזוג לנון ויוקו עם בנם שון ב-1978.
אנו עוזבים את אוסקה ששימשה אותנו כנקודת מוצא אסטרטגית לטיולים בסביבה הקרבה והרחוקה. מערכת הרכבות ביפן היא כל כך מושלמת שקשה לבקש יותר. היום החלטנו לנצל את השירות המדהים שיש ביפן ושלחנו מזוודה אחת למלון אליו נחזור בטוקיו. השירות מתבצע בין מלון למלון בעזרת חברת שילוח. זה מאפשר התניידות יותר קלה במעברים בין התחנות ובתחנות.
את היום האחרון הקדשנו לאוסקה ובעיקר הסתובבנו באיזור ״נמבה ״ הסואן ווהשזור רחובות ללא רכב שחלקם הגדול מקורה. מאד היה נוח מכיוון שהגשם חזר לו בעיקבות הטייפון ה-22 ,שמתחכך בשרשרת האיים היפניים,מפזר עננים, זורע גשם, ונושף רוחות עזות באפו הגדול .
המקומיים לא מתייחסים אליו כל כך בטענה שהוא יחסית קטן ובעל השפעה מיזערית.
אכלנו הרבה אוכל רחוב באוסקה שנחשבת לבירה הקולינרית של יפן. יש אימרה שבעוד שתושבי קיוטו מוציאים את כספם על קימונו תושבי אוסקה מוצאים את הכסף על מסעדות.
סטטיסטית אומרים שתושבי אוסקה אוכלים בממצוע 6 ימים בשבוע במסעדות. חשנו זאת על בשרנו. לראשונה בחיי אני עומד בתור למסעדה. נראה שבסופי שבוע כל תושבי אוסקה אוכלים בחוץ.
אני נשאל רבות על ידי הקוראים לגבי האוכל - האוכל מדהים בכל קנה מידה. אבל מי שרגיש ולא אוהב להתנסות יש אוכל מערבי למכביר.
כמובן שזה נכון לערים הגדולות טוקיו קיוטו ועוד. יש מקדונלד,סטארבקס, וונדיס, קינטאקי פרייד צי׳קן ועוד רשתות מערביות רבות. יש גם הרבה מסעדות מערביות סטייליסטיות לאוכל צרפתי איטלקי ועוד. יש המון קונדיטוריות ובתי מאפה עם מאפים מערביים יותר טובים מאשר בצרפת או באוסטריה. יש קפה מעולה כמעט בכל מקום. בכפרים ובערים קטנות ובמלונות יפניים האוכל הוא יפני לחלוטין.
המון דגים ופירות ים -חיים, מעושנים, מאודים, מטוגנים, ועוד. המון טופו בצורות שונות, חמוצים שונים ומשונים, שעועית בצורות שונות - בעיקר בצורה של ממרח ובעיקר משמשת לקינוחים.
וכמובן יש את בשר הבקר הנחשב לטוב מסוגו בעולם - בשר קובה. מפרות דשנות ומפונקות שלא נעות הרבה ובשרן רך ושזור שומן.
אתמול אכלנו את ארוחת הבוקר במלון ( השהייה על בסיס חדר בלבד ) בו אנו שוהים. ארוחה מדהימה. מזנון מהמם. קרוסונים מושלמים, ביצים בנוסח בנדיקט הכי טובות שאכלתי מעודי. ועוד ועוד. וכמובן בנסף לכל מזנון עם אוכל יפני למיטיבי לכת.
אני לא מבין גדול באופנה ואני גם לא ער לחידושים ולשינויים באופנה העולמית אבל ביקרתי במספר מקומות לא קטן בעולם כולל בירות אופנה כמו מילאנו פאריס נויורק ולונדון ואני מחשיב את עצמי בעל חוש מאד מפותח לאסתטיקה. משהו שכנראה ירשתי מהגילגול היפני שלי.
אני מספר לכם זאת מכיוון שאי אפשר להשאר אדיש לדרך בה נשים מתלבשות ביפן. אני לא כל כך יודע לתאר ולהסביר את מה שעיני רואות. מדובר בשלל סיגננות וצבעים. נדמה שיש שלל אופנות ואין קו מנחה אחד. נדמה לרגע שלכל אחת יש מעצב בבית וכל יום לפני שהיא יוצאת הוא מעצב לה משהו ומתאים את הצבעים בין פרטי הלבוש השונים , וכמבון שאת הנעליים את הכובע, את השעון והכי חשוב התיק. חשוב לציין כאן שתיקים הם האביזר מספר אחד ביפן. לכל אחד יש יותר מתיק אחד. לכל מטרה ולכל אירוע ולכל זמן. מספר חנויות התיקים עולה על מספר חנויות הכובעים שמספרם אין סופי.
אפילו התלבושת האחידה של הבנות בבית הספר נראית מעוצבת - חצאית פליסה בגווני כחול כהה. אפודה תואמת, ג׳קט כחול גרביים מותאמות ונעליים שחורות. והכי חשוב סוג של עניבת פפיון תואמת בהחלט.
לגבי הגברים העניין יותר פשוט - מי שעובד לובש חליפה עם עניבה. מי שתלמיד לובש תלבושת אחידה שנראית כמו חליפה. והצעירים מתלבשים בצורה מערבית יותר מוכרת ומערבית.
אני מדגיש בעיקר את צורת הלבוש הנשית שהיא פשוט מדהימה.
קניות וחנויות - למיטב זיכרוני כתבתי לכם כבר ביומן הקודם. אין חנויות כאלו בשום מקום בעולם כולל לא בנויורק שנחשבת למובילה בתחום.
זה פשוט מדהים כל פעם מחדש להיכנס לכלבו או למתחם קניות. המבחר הצבעים העיצוב המרחבים הכל הכל הכל…..
אני מדבר לא רק על בגדים, למרות שבבגדים זה נראה פשוט מרהיב.
להיכנס לחנות הצילום יודאבאשי בטוקיו או באוסקה גורם לך לחשוב שחנות הצילום האגדית והמיתולוגית B&H בנויורק זה חנות מכולת למצלמות.
המבחר פשוט מטורף. והכי מעניין - אין מוצריים סינים. רק יפנים. ( סליחה יש לייקה - תוצרת גרמנייה ) רק מקורי. גם אם זה מיוצר בסין אזי זה רק של חברה יפנית שמייצרת בסין. אין למשל סוללות חלופיות - רק אורגינאל. אין עדשות חלופיות - רק אורגינאל.
ללכת לאיבוד בין שורות אין סופיות של מצלמות, עדשות, כרטיסי זיכרון, רצועות, תיקים, פילטרים, ועוד מבחר אין סופי.
הכל מסודר בסדר מופתי. הכל מאורגן בצורה הגיונית.
אם לא ידעתם - יפן קימת כאומה בערך 2000-2500 שנה ואולי יותר. הם מתגוררים על האיים שנקראים יפן מאז ומתמיד.
אבל הכי חשוב - יפן לא נכבשה מעולם. למעט בעת שנכנעה לארצות הברית בסיום מלחמת העולם השנייה וצבא אמריקאי שלט בה מספר שנים אף גורם זר ואף צבא זר ואף כובש זר לא עלה על האי.
יש אפילו תיאורייה שגורסת שהקיסר היפני החליט להיכנע לאמריקאים לא בגלל שתי פצצות האטום שהוטלו על הירושימה ונגאסקי אלה יותר מכיוון שאוניות מלחמה רוסיות היו בדרכן לאיים היפניים. הקיסר העדיף להיכנע לאמריקאים מאשר להיכבש על ידי הרוסיים שזוכרים את מפלתם המשפילה ליפן במלחמת יפן רוסיה בתחילת המאה העשרים.
במילים אחרות למעט מספר שנים אחרי מלחמת העולם השנייה לא היתה כל השפעה זרה על יפן. נשים יפנים לא נאנסו על ידי חיילים זרים. ( היפנים כן ביצעו את זממם בנשים קוריאניות וסיניות במלחמות שהתקיימו שם).
רק בתחילת המאה ה-17 הגיעו יורדי ים פורטוגזים ליפן ואחריהם הגיעו המסיונרים שניסו יגרום ליפנים להתנצר. בהתחלה דיי בהצלחה עד שהשלטונות הגיעו למסקנה שהנצרות היא דרך להשתלט על יפן וחיסלו את המסיונרים וגם הרבה מאד יפנים שהתנצרו.
מייד אחרי מיגור הנצרות נסגרה יפן ל-200 שנה בפני כל העולם.
רק בסוף המאה ה-19 היא נפתחה מחדש. שר המושבות הבריטי שביקר בה ב-1870 אמר כשחזר לאנגליה - ״ חוץ מזה שהם הולכים שתי רגליים כמונו, בכל שאר הדברים הם שונים.
טוענים שהנשים היפות בעולם נמצאות באוקראינה. התיאורייה גורסת כי זאת המדינה שנכבשה הכי הרבה פעמים בהיסטוריה ונשים אוקראינות נאנסו על ידי גברים ממוצא שונה. תערובת הגזעיים הזו כנראה תרמה ליופי הזה.
לדעתי היפנים נראים דומים מאד למוצא האדם. יש פה ושם נשים יפות וגברים נאים אבל המראה של רוב היפנים מאשש את תיאוריית דארווין. כנראה שתיאוריה לגבי נשות אוקראינה נכון.
עוד מעט הרכבת תגיע לתחנת אודאווה. משם נידרש לקחת שתי רכבות מקומיות עד למלון פוג׳ייה בו נשהה שלשה לילות.
אנו מתפללים שהטייפון החלשלוש יחלוף במהרה ונוכל לחזות במראה השמיימי של הר פוג׳י. ואם מזג האוויר יאפשר נשכור רכב ונעלה אל חמשתה האגמים הסובבים אותו. ואולי אולי אולי……נראה עלי שלכת………כדי לספק את הנוסעת של הטיול.
פרק 8
לפני כ-40 שנה במהלך הביקור הראשון שלי בתפוח הגדול הזדמן לי להבין את המשפט ״כגודל הצפייה כך גודל האכזבה״.
קרוב משפחה לקח אותי לתצוגת אופנה שנועדה ליצרני טקסטיל במלון ״ולדורף אסטוריה״ המיתולוגי. האירוע כלל גם ארוחת בוקר. טרם הייתי מלונאי ואף לא חשבתי בכיוון. הייתי בקושי בן 23 ( נשוי מספר חודשים ) אבל שמעתי על ולדורף אסטוריה הרבה מאד מספרים, מסרטים ומאבא שלי.
אכן ולדורף אסטוריה הרשים במבנה, בגודל, בעיצוב ובתחושת העושר. אבל שומו שמיים איזו ארוחת בוקר. מצאתי את עצמי עומד בתור עם מאות ממשתתפי האירוע ממתין לתורי לקבל ערימה דוחה של ביצה מקושקשת מידי טבח חמוץ פנים שדלה את המקושקשת מתוך סיר ענק כמו שראיתי במטבח של מחנה צריפין. זה הזיכרון שלי מהמלון האייקוני הזה.
מלון פוג׳יה הוא גם מיתולוגי וגם אייקוני. כבר הלאיתי אתכם בפרטים הסטורים עליו.
אבל גם במקרה זה הצפייה עצומה ואיתה באה האכזבה.
המבנה מרשים והעיצוב הפנימי הכבד והאפל משרה אוירה של פעם.
המון עובדים במדים. חלקם ממדינות חוץ יפניות שבאו לעבור הכשרה כמו ב״קמפינסקי״ ברלין.
החדר ענק אך מיושן.
האוכל במסעדה הצרפתית בינוני ויקר. המרחצאות הציבוריות קטנות ועלובות. אסור להסתובב במלון עם חלוקים (שלא כבשאר המלונות ביפן שיש בהם מרחצאות ).
אתם צריכים להבין שבאיזור ״האקונה״ ישנם מאות מלונות ולכל אחד מעיינות משלו. זה האיזור הפופולארי ביותר ביפן בתחום זה.
אבל שטויות. אני סתם מגזים לגבי המלון. סתם תחושת ״דה ז׳ה וו״.
שרות נפלא. אוירה עשירה. תחושת נוסטלגיה. תחושת רומנטיקה. בקיצור חוויה בלתי נשכחת למרות הביקורת שלי.
האקונה קיבלה אותנו ביום ראשון בגשם אין סופי. הטייפון נושק לאי. השינקנסן מאוסקה פגשה את הרציף באודווה בדיוק בזמן המתוכנן. החלפנו לרכבת מקומית ונסענו לתחנת האקונה יומוטו ומשם עם ״רכבת צעצוע״
לתחנת מיינושטה.
הגשם לא פסק לרגע. רכבת הצעצוע היתה סוג של הפתעה. אמנם קראתי עליה אבל לא שמתי לב לעובדה שהיא מטפסת הרים כפייתית. נזכרתי ברכבת הצעצוע שנוסעת לשימלה בהודו.
הרכבת נוסעת בזיג זאג. בכל פנייה היא למעשה נכנסת לתחנה ואז יוצאת הפוך על מסילה אחרת. בקיצור קשה להסביר. בגדול היא מטפסת מאות מטרים על פני מרחק יחסית קטן. כל התפעול שלה ידני לחלוטין.
תחנת מיינושטה מתנשאת מעל העיירה הקטנטנה, בה ממוקם המלון, וממנה יש לרדת במורד תלול מאד. הגשם לא פסק. המטריות הגנו עלינו ועל מטלטלינו באופן חלקי. הגענו למלון נוטפים מים. הפורטר הגיש לנו מגבות למחות את טיפות הגשם. תור של לקוחות השתרך מול הקבלה. נרשמנו ועלינו לחדר הענק עם הריהוט המיושן וניחוח הנוסטלגיה. הטייפון המשיך במסעו במקביל לשרשרת האיים והגשם הלך וגבר. בערב הלכנו לסושייה ידועה לא הרחק מהמלון. המקום הקטן מנוהל על ידי זוג מבוגרים. הוא אחראי על הסושי והיא ואחותה מגישות. בשעות הפנאי הוא עוסק באומנות האוריגמי והן כנראה מרכלות. על קירות הסושיה התנוססו יצירות שלו מורכבות מאלפי חלקי אוריגמי שיחדו יוצרים תמונה.
לשאלתי מה יותר קשה לעשות אוריגמי או סושי הוא ענה מהר - סושי.
אכלנו לשובע סשימי נגירי וגם רול אחד או שניים ונהננו מאד מאד.
ביום שני קמנו מוקדם ליום נישואינו ה-40. השמש זרחה לכבודנו. לקחנו אוטובוס מקומי ונסענו לעיר גוטמבה שנמצאת למרגלות הר פוגי. מארגן הטיול תיכנן לשכור רכב ולנסוע לחמשת האגמים הסובבים את ההר. ודווקא ביום חשוב זה הגיעה האכזבה המרה. ביפן לא ניתן לשכור רכב ללא רישיון בינלאומי כדת וכדין. הרישיון הרגיל שלנו לא מספק. וביפן כמו ביפן לא מעגלים פינות. המארגן שלא טרח לבדוק נקודה זו החמיץ פניו והסתגר בתוכו.
בעידוד הנוסעת שנשואה לו כבר ארבעים שנה שונו התוכניות.
נסענו לאגם האשי. עלינו ברכבל לכיוון גורא וירדנו בתחנה בה רואים את העשן הוולקני יוצא מהאדמה וממרחק ניבט אליינו בבהירות רבה ההר שבדרך כלל מכוסה עננים.
לא טעמנו מהביצים השחורות המתבשלות באדמה הלוהטת.
ירדנו חזרה ברכבל ושטנו לצידו השני של אגם האשי צופים בהר שחשף את עצמו. בצד השני אכלנו מרק סובה ( אטריות כוסמת ) מלווה בטמפורה של ירקות ושרימפס. במסעדה הפתיעה אותי הנוסעת עם ברכה מרגשת.
חזרנו באוטובוס למלון עייפים ומרוצים. טבלנו במרחצאות הקטנים וסעדנו במסעדה הצרפתית שבמלון לרגל יום נישואינו.
ביום שלישי נסענו למוזיאון הפתוח המפורסם של האקונה.
מוזיאון מדהים. פסלים ענקיים מפוזרים על שטח עצום.
חרשנו אותו מכל הכיוונים ובין לבין טבלנו רגלינו במים חמים.
מכאן עלינו שוב לגורא הגבוהה ואכלנו במסעדה אוטנטית, איך לא, סובה עם טמפורה.
מגורא לקחנו אוטובוס לאאוטלט המפורסם של גוטנבה שמכיל למעלה ממאתיים חנויות מותג.
סיבוב ממצא הבהיר לנו שאין חדש תחת השמש ואין מציאות וארוחות חינם.
חזרנו למלון. רחצנו בחדר רחצה פרטי
אכלנו משהו קל בלובי בליווי בירה ווויסקי יפני.
וקיבלתי נר לכבות וברכה על צלחת עוגיות
כעת ( יום רביעי בבוקר ) אנו בדרכנו לטוקיו.
מחר כנראה ניסע צפונה לאיזור נגאנו מכיוון שהנוסעת מתלוננת שעדיין לא קיבלה את מלוא השלכת לה ציפתה.
כדי להימנע מתביעות לא נחוצות הוחלט לספק את מבוקשה.
פרק 9
הרכבת הישירה והמאספת מ״אודוורה״ הגיעה ישירות לתחנת הבסיס שלנו שכל פעם מחדש מוכיחה לנו למה היא התחנה הגדולה בעולם וכל השאר מתגמד בהשוואה אליה.
כל פעם שאנו בוקעים ממנה, יחד עם נחילי האדם, אל אויר העולם אנו מתבוננים סביבנו בהשתוממות ומנסים להבין איפה אנחנו ממוקמים ואיפה המלון ממוקם. תרגיל ניווט למתקדמים.
המלון שלנו קיבל אותנו בסבר פנים יפני והמזוודה שנשלחה מאוסקה חיכתה כבר בחדר.
מזג האויר הנאה הוציא אותנו מייד לרחובות הסואנים של שינג׳וקו. לקחנו את קו התחתית Oedo שהוא העמוק ביותר בטוקיו ונסענו לשכונת ״רופונגי הילס" שמפורסמת כמקום הבילויים של קהילת הזרים. ואכן התחושה בשכונה הזו מעט שונה. הניחוח הוא מערבי יותר מיפני. הדבר בעיקר מורגש דרך המסעדות הרבות הלא יפניות ומכמות הזרים. יש מיתוס שלכאן מגיעים גברים מערביים כדי להתחיל עם בחורות מקומיות.
במרכז השכונה מתנוסס מגדל מורי בו שוכן מוזיאון לאומנות מודרנית שלצערנו היה סגור.
ברחבה הגדולה שפרוסה בכניסה לבניין של רשת טלויזיה ישבו להם הרבה מקומיים וצפו בסרט קולנוע המוקרן על מסך ענק. סביב הרחבה ניצבו דוכני אוכל להשביע את רעב הצופים.
תור ארוך מאד השתרך בכניסה לסניף של הרשת האמריקאית ״שייק-שאק״ שבאותו יום פתחה את הסניף שלה בשכונה.
בהשפעת השכונה נמשכנו אל תוך מסעדת בשר ברזילאית ומאד נהנינו מטעם הבשר אחרי תקופה ארוכה של מאכלי ים.
בערב ערכנו סיור בשכונת ה-הראג'וקו שנמצאת בין שינג׳וקו לשיבויה ופופולארית מאד בקרב צעירים.
השכונה נחשבת לאחת מבירות האופנה העולמית בגלל אופנת הרחוב הייחודית שלה.
ביום חמישי התעוררתי על צידי השמאלי. אנו עומדים לסיים את הטיול והנוסעת שלי לא קיבלה עלי שלכת.
לאחר שיטוט מעמיק ברשת החלטתי להמר על ״קארואיזבה״
עיירה מנומנמת מרחק שעה פלוס מטוקיו שמשמשת שער כניסה לעיירת האונסנים ( מעיינות חמים ) המאד מפורסמת ״קוסטצו״ ולאיזור האלפים היפנים למטרות ספורט הסקי בתקופת החורף.
לקחנו רכבת מקומית מאספת משינגוקו לאומייה ומשם שינקנסן
לקארואיזבה. מזג אויר בהיר וקר קיבל אותנו. יצאנו מהתחנה אופטימיים ומצויידים במפה שנתנה לנו הגברת בתחנת המידע. היא מאד התרגשה שזוג מישראל הגיע עד הלום והבטיחה לנו הרבה שלכת.
צעדנו ברחוב הראשי שהיה שזור בעצים בוערים בצבעי שלכת.
אבל לא באנו על סיפוקנו.
שכרנו אופניים ונסענו בעיקבות כל שאר שוכרי האופניים שכנראה הגיעו כמונו לצוד עלי שלכת.
הפעם פגענו בול. קיבלנו מלוא החופן שלכת בכל הגוונים עם השתקפויות באגם קטן ועם הרבה זוגות חתן כלה שבאו להצטלם.
הנסיעה היתה שווה בהחלט. מזג אויר מושלם. הרכיבה על האופניים סיפקה אדרנלין שונה וההנאה היתה צרופה.
חזרנו לטוקיו עם שינקנסן מהירה וירדנו בתחנת אונאו. טיילנו לנו בסימטאות הקטנות השזורות מאות דוכנים המוליכות עד לשכונת החשמל האקיאברה.
סיימנו את הערב באכילת סטייק אנטריקוט משובח מפרה יפנית ״מבכירה״. במסעדה שסעדנו שהיא חלק מרשת בפריסה ארצית ניתן היה לבחור בין בשר מקומי לבשר מיובא. לאחר הבחירה ניגשים אל חלון בו צופים בחיתוך המנה מהנתח. המנה עולה על משקל ורק לאחר אישור הלקוח עוברת לגריל הפחמים.
האומצה היתה משוישת בצורה מושלמת. מעולם לא חזיתי בנוסעת שלי נהינית בצורה כזו מאומצה.
כשחזרנו עם קו היאמנוטה המעגלי לתחנת האם הבנתי שוב שאין דבר כזה מושלם בעולם הזה. אל הקרון, העמוס לעייפה בו עמדנו צמודים איש לרעהו ולשאר היפנים הנמצאים בדרכם הביתה, עלה יפני שיכור וקולני כשבידו דבר מאכל. במקום אחר בעולם יכול להיות שלא הייתי חש בו אפילו. אבל כאן ברכבת הצפופה כשכולם מתנהגים בצייתנות כפייתית ואין פירור על הריצפה הייצור הזה בלט כמו כתם שחור על רקע לבן. לאחר שהוא השליך לריצפה נייר
אחד הנוסעים הרים את הנייר והחזיר לו אותו. להפתעתי הוא לא סרב. לקח את הנייר הכניס לכיסו וירד מהרכבת.
היום יום שישי יומנו האחרון בטוקיו.
מחר שבת נצא לדרך.
אפילוג
יפן - פלנטה אחרת, לא על הכדור שלנו, שונה, מוזרה, וולקנית, נקייה, מסודרת, תחבורה ציבורית מושלמת, דירות קטנות,
אסטטית, אין סוף מסעדות, שופינג ללא הפסקה, תיקים, כובעים, סושי, ראמן, סובה, טאמפורה, בשר קובה. פורנוגרפייה מצוירת ופרוורטית. צמיחה דמוגרפית שלילית. הר פוגי׳. פריחת עצי דובדבן. שלכת. תוחלת חיים הכי גבוהה בעולם.
חיות מחמד בעגלות תינוק.
אין פחי אשפה, כל אחד לוקח את האשפה שלו איתו. אסור לעשן ברחוב מאידך יש הרבה מסעדות וברים שמותר לעשן בהם.
תלמידים ותלמידות בתלבושת אחידה ארצית. קודי התנהגות נוקשים. אין טיפים.
יפנים ( גברים ונשים )- כפייתיים, קיצוניים, אובססיביים, נקיים, צייתנים, מסודרים, חרוצים, יעילים, מנומסים, פועלים על פי קודי התנהגות ונימוס נוקשים, אוהבי אלכוהול והימורים,
אוהבי גג׳טים, צייתנים,
חיים רוב שעות היממה מחוץ לבתיהם הזעירים.
רוב היממה בתחבורה הציבורית בעבודה ובמסעדות.
יפניות - מתלבשות הכי מיוחד בעולם. מדהימות.
יכולתי להמשיך ולתאר ביתר פרטים אבל לא אכביד עליכם.
יום שישי 3.11
המדריכה שלנו שהדריכה אותנו בטוקיו ביומינו השני ביפן תכננה מסלול שתאם מזג אויר ללא גשם.
מכיוון שגשם, ללא הפסקה, ירד באותו יום היא נאלצה לשנות תוכניות ולפסוח על אתר אחד.
כיפנית כפייתית היא השאירה לי שעורי בית. היא הבינה מהר מאד שאני המדריך ורעייתי היא הנוסעת.
שעורי הבית כללו ביקור באתר שהוחמץ. כמובן שהיא השאירה לי גם חומר כתוב ששמרתי בכל מהלך הטיול מתוך צייתנות כפייתית ( מזכיר לכם שהייתי יפני באחד הגילגולים הקודמים).
ועל כן אתמול, יום שישי, יומנו האחרון ביפן, בישרתי לנוסעת שאיתי שחייבים לציית ולהכין שיעורי בית.
לקחנו את רכבת ״jr״ בשם ״צו׳או״ לתחנת ״קאנדה״.
ירדנו בתחנה ופסענו, ברחובות קצת שונים, פחות זוהרים, לקו גינזה של הסאבווי. קו גינזה הביא אותנו לתחנת אסקוסה.
להזכירכם - באסקוסה ביקרנו, עם המדריכה, במקדש המפורסם ואכלנו ראמן מעולה כשהגשם משמש בן לוויה קבוע.
במזח של אסקוסה קנינו שני כרטיסים לשיט לפארק ״האמה״ - האתר שהוחמץ.
מכיוון שנותרו כ-45 דקות עד תחילת השיט ירדנו מתחת לפני האדמה להתרשם מרחוב תת קרקעי שנותר ללא שינוי מתקופת סוף המאה ה-19.
לאחר שיט של כ-40 דקות ירדנו אל פארק האמה המיוחד בעיקר בגלל בריכות מי המלח שבתוכם המופרדים מנהר הסומידה וממפרץ טוקיו בעזרת שערים למנוע הצפה בעת הגאות.
סיירנו להנאתנו בפארק המיוחד בו משתקפים גורדי שחקים שמזכירים לנו שאנו נמצאים עדיין בכרך הגדול בעולם.
מהפארק צעדנו רגלית לשוק הדגים שבשעת צהריים זו כבר נימנם ואזר כוחות לקראת הפעילות שתתחיל לפנות בוקר.
קו האואדו העמוק הביא אותנו בבטחה לתחנת שינג׳וקו ושוב יצאנו מתוך האדמה במקום שונה.
סעדנו ראמן במקום מומלץ ויצאנו לסרוק את אין ספור החנויות ובבתי הכולבו להשלמת מסע הקניות של הנוסעת שלצידי. ( גילוי נאות - גם אני קניתי לא מעט - יום הולדת ).
בערב חגגנו על סושי איכותי במסעדת הסושי ( לא מסוע ) בה אכלנו בערב הראשון. סוג של סגירת מעגל.
סוף
